צמצום מספר כלי הנשק הפרטיים - האם מדובר במדיניות נכונה?

תאריך פרסום: 
20/05/2013

בשנה החולפת עלה מחדש לדיון נושא מדיניות המדינה בדבר מתן אישורי נשק לאזרחים וזאת על רקע לחץ ציבורי גדול המובל ע"י ארגוני הנשים לצמצום מס' כלי הנשק שנמצא בידי מאבטחים בתום שעות העבודה. אירועי הירי בארה"ב העצימו את הדיון הפילוסופי גם בארץ על זכות הפרט להגנה עצמית חמושה. במאמר זה אציג את עמדת הארגון ואת עמדתי כחבר ועד הארגון בנושא מורכב זה.

לפני שניכנס לדיון על מהות הנושא עצמו, יש להכיר תחילה את עולם הנשק בישראל ואת הגופים הפועלים בו. יש לציין שמאמר זה מתייחס לכלי נשק המוגדרים כ"קלים" (קליבר הקטן מ-20 מ"מ) וכאישיים, קרי: אקדחים, רובים, רובי סער, תתי מקלע וכדומה.
הגוף הראשון, והגדול מכולם, הוא כמובן משרד הביטחון, המאגד תחת כנפיו את צה"ל, השב"כ ועוד מספר גופים, המחזיקים יחד סה"כ במאות אלפי, ואולי אפילו מיליוני, כלי נשק קלים ואישיים.
הגוף השני הוא המשרד לביטחון פנים, המאגד תחת כנפיו את המשטרה, השב"ס ושירותי הכבאות, המחזיקים יחד בכמה עשרות אלפי כלי נשק כנ"ל.
לשני הגופים הנ"ל יש "משרדי רישוי" משלהם והם מחליטים מי יקבל נשק ואיזה סוג הוא יחזיק, הם גם מפקחים, ומכאן גם אחראים, על התנהגותם של האוחזים בנשק ועל אופן השימוש שהם עושים בנשקם.
הבאים בתור הם הארגונים החמושים למיניהם. ראשונים ביניהם הן חברות השמירה, שמחזיקות בכלי נשק רבים, כ-130,000 במספר, אותם הן אמורות למסור לעובדיהם, קרי לשומרים בעלי רישיון ארגוני עפ"י צרכי העבודה. כדאי לציין שרוב השומרים האלה אמורים לשאת את נשקם רק במהלך עבודתם ולהחזירם לחברת השמירה עם תום משמרתם.
אחרי חברות השמירה באים ה"מפעלים הראויים" שרובם למעשה מפעלים, או חברות, המחזיקים ברישיון מיוחד להחזקת כלי ירייה. כדוגמה ניתן לציין את רשות שדות התעופה, מפעלי התעשייה האווירית, מפעלי רפא"ל וכדומה. במפעלים אלה בד"כ כלי הנשק לא יוצאים מתחום העבודה והם מועברים משומר לשומר או מאוכסנים בחדרים מתאימים בסיום העבודה.
אחרונים חביבים הם האזרחים הפרטיים המחזיקים כלי נשק ברישיון אישי ופרטי, הניתן ע"י המשרד לביטחון פנים (בט"פ). אנשים אלה מחזיקים בכלי נשק אחד או יותר אולם מוגבלים, בדרך כלל, בסוגי כלי הנשק המותרים להחזקה. בדרך כלל מותר להחזיק אקדח אחד, מסוגים וקליברים שונים, וברובים מקליברים קטנים כגון 0.22LR, 0.22 Magnum וכדומה, כמו כן מותרים להחזקה רובי ציד, אם כי במספרים קטנים והולכים. סה"כ מוחזקים בידי גורמים פרטיים, הכוללים מלבד אזרחים רגילים גם אספנים וסוחרי נשק, כ-170,000 כלי נשק.
מדיניות הרישוי של המשרד לבט"פ
המשרד לבט"פ, באמצעות האגף לרישוי כלי ירייה, הוא זה שקובע, נכון להיום, את מדיניות החזקת כלי נשק בידי אנשים פרטיים, חברות שמירה ומפעלים ראויים. מדיניות זו נקבעת בשיתוף חטיבת האבטחה של משטרת ישראל, שאחראית על נושא המיגון ורמת ההכשרה של המאבטחים בעלי הרישיון הארגוני.
לגבי האזרחים הפרטיים, קבע אגף הרישוי רשימה של תבחינים, אשר משתנים מפעם לפעם, אשר קובעים מי יכול להגיש בקשה לרישיון לנשיאת נשק פרטי להגנה עצמית. בתבחינים אלה גם מופיעים כמות וסוג כלי הנשק המותרים לפי כל תבחין.
מלבד עמידה בתבחינים הנ"ל, נדרש כל מבקש רישיון לקבל אישור משטרתי על היעדר רישום פלילי, בעיקר בעבירות אלימות ועבירות פליליות אחרות, ואישור בריאותי, הניתן ע"י משרד הבריאות וזאת לאחר קבלת טופס הצהרת בריאות הממולא ע"י המבקש.

רקע היסטורי
ע"מ להבין את מדיניות אגף הרישוי לכלי ירייה, יש לחזור מעט אחורה בזמן. ביום השמיני בספטמבר, שנת 1992, נכנס איתן מור, שעבד בתור שומר חמוש, לתחנת בריאות הנפש בירושלים, כשהוא חמוש בתת-מקלע "עוזי" שניתן לו ע"י חברת השמירה בה עבד. הוא פתח באש לעבר עובדי התחנה ורצח ביריות ארבע עובדות. לאחר מכן עלה והתבצר על הגג, כשהוא יורה לכל עבר. לאחר שמשא ומתן לכניעתו לא עלה יפה, הוא נורה ונהרג ע"י צלף של הימ"מ.
אירוע זה, שעורר הדים רבים בישראל, העלה לכותרות את נושא מחזיקי הנשק בישראל ואת העובדה שחלק מהם, בד"כ שומרים שכירים, מחזיקים בנשק מבלי שעברו כל השגחה, בדיקה או פיקוח. ועדה שמינה שר הפנים דאז, אריה דרעי, קבעה שיש לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי אזרחים ולהגביר את הפיקוח על שומרים העובדים דרך חברות שמירה. זאת הייתה תחילתה של מדיניות הצמצום, מדיניות הנמשכת עד היום הזה.
רק בכדי לסבר את האוזן, בשנת 1990 היו בידי אנשים פרטיים בישראל כ-300,000 כלי נשק ואילו כיום, נכון לשנת 2012, יש רק כ-170,000 כלים. הצמצום בוצע, בין היתר, בדרכים הבאות:
- בוטל תבחין של "מתנדב במשמר האזרחי".
- בעלי רובי ציד התבקשו להפקידם או למכרם, לאחר שרשות הטבע והגנים לא חידשה להם רישיונות ציד.
- בעלי רובים זעירים נדרשו להירשם כחברים פעילים במועדוני ירי.
- בוטלו תבחינים שונים כגון: נהגי רכב ציבורי, נהגי אמבולנסים, סוחרים באבנים יקרות וכדומה.
כל מי שקיבל נשק עפ"י תבחינים אלה נדרש למסור או למכור את נשקו. חשוב גם לציין כי באותה תקופה עלה מספר כלי הנשק שבידי חברות השמירה מאלפים בודדים לכ-130,000, נכון לשנת 2012.

ה"לוגיקה" שמאחורי מדיניות הצמצום
בטיעונים ציבוריים, שהעלה אגף הרישוי להצדקת מדיניותו, נשמעו בעיקר שתי טענות כנגד מחזיקי נשק פרטיים:
1. כלי נשק רבים נגנבים מידי בעליהם, שאינם מקפידים על שמירתם, ומגיעים לידי עבריינים.
2. רמת המיומנות הנמוכה של רבים ממחזיקי הנשק מסכנת את שלום הציבור.


מבלי להיכנס לנתונים "יבשים" למספר כלי נשק שנגנבו ושל אירועי ירי בהם אזרח פצע בשוגג עובר אורח, נתונים שמראים שאין ממש בטענות הנ"ל, ברצוני להתייחס למה שאגף הרישוי היה יכול לעשות אך נמנע כל השנים:
1. אגף הרישוי היה יכול להשתמש בסמכותו ולחייב בעלי נשק לשאת את הכלים על גופם, במידה ומדובר באקדחים להגנה עצמית, או להפקידם בכספת/ארון ביטחון מתאים (פתרון שמתאים גם לרובים מסוגים שונים) כפי שמבוצע בימים אלו לבעלי הרישיון הארגוני. עד היום נמנע האגף מלעשות צעד הגיוני זה שאינו כרוך בשום עלות מצידו!
כמו כן, אגף הרישוי היה יכול לפעול לשינוי החקיקה בנוגע להפקרת נשק/כלי ירייה (עבירה שכיום לא מופיעה בחוק העונשין!) ולדרוש שבחקיקה כזאת ייקבע עונש כבד למי שלא ישמור על נשקו כחוק, אך גם זאת לא נעשה!
2. לגבי רמת המיומנות של בעלי הנשק, הרי שגם כאן אגף הרישוי היה יכול להפעיל את סמכותו ולדרוש כי כל אדם המבקש להחזיק בנשק יידרש לשמר רמת כשירות נאותה (ודאי שלא ירי פעם בשלוש שנים כפי שהוא נדרש כיום) וכי עליו יהיה לעמוד במבחן יכולת מסוים, לדוגמה לפי הרמה ששוטרי סיור נדרשים להגיע אליה, רמה שאינה גבוהה במיוחד. גם בנקודה זאת לא נעשה דבר! יש להוסיף שלא היה מזיק כי מחזיקי רישיונות נשק (ארגוני, פרטי וכדומה) יידרשו אחת לשנה לעבור מבחן ממוחשב בנושא החזקה, נשיאה ונהלי פתיחה באש. מבחנים כאלה ניתן לבצע בעזרת האינטרנט ובזיהוי של קוד וסיסמה.

לאור כל האמור לעיל ,ניתן לקבוע בוודאות שטיעוני אגף הרישוי הם בחזקת תירוצים בלבד והמניע האמיתי שמאחורי מדיניות הצמצום נותר נעלם מעיני הציבור.
"רוח גבית" למדיניותו הנ"ל, מקבל אגף הרישוי מארגוני נשים, במיוחד מפורום "האקדח על שולחן המטבח", שטוענים כי נשיאת נשק במרחב האזרחי הציבורי היא זאת שאחראית לחלק ניכר מרציחות של נשים ע"י בני זוגן. העובדה שאין מתאם בין מספר הרציחות לאורך השנים , לבין מספרי כלי הנשק שבידי הציבור, אזרחים ושומרים, לא "מבלבלת" אותן ולא מזיזה אותן ממטרתן, קרי המשכת מדיניות הצמצום.

נקודות בעד ונגד מדיניות הצמצום
חשוב לזכור שבמדינת ישראל אין לאזרח זכות חוקתית לשאת נשק כפי שקיים בארה"ב, למעשה מדובר בפריווילגיה שהמדינה נותנת לחלק מאזרחיה, ברצונה תיתן וברצונה תיקח, אולם אם בוחנים את הנושא לעומק, מתעוררות מספר שאלות חוקתיות כבדות משקל:
1. בעוד שיד אחת של הממשלה, להלן משרד הביטחון, מחייבת כל אזרח שמתגייס ומשרת במילואים לשאת נשק (גם אם הוא לא רוצה, מסיבות מצפוניות לדוגמה), באה היד השניה, להלן "המשרד לביטחון פנים", וטוענת כי אותם אזרחים עצמם אינם זכאים לשאת נשק, מסיבות שונות ומשונות. נשאלת השאלה, מה ההיגיון לאפשר לאזרח לשאת נשק צבאי אוטומטי, כגון רובה סער או תת מקלע, ובה בעת למנוע ממנו אפשרות לשאת אקדח?
2. המדינה טוענת ובצדק שהגנה על האזרח מופקדת בידי רשויות המדינה, הצבא והמשטרה, אולם את חוסר היכולת של שני גופים אלה למלא את חובתם באופן מלא כולם מכירים. מה קורה, אם כן, עם זכותו של אזרח להגן על חייו, חיי יקיריו ורכושו? ואיך הוא יכול לממש זכות כזאת אם אין לו אמצעי להגן על חייו?

מדוע כן לאפשר החזקת כלי ירייה בידי האזרחים
כאמור לעיל, את טיעוניו של אגף הרישוי, לגבי המשך מדיניות הצמצום, ניתן לפתור בכמה צעדים פשוטים וללא שום עלות, מצד שני כדאי לבדוק מהם היתרונות שבהגדלת מספר כלי הנשק שבידי הציבור (תוך שמירה על סינון קפדני, משטרתי ובריאותי, של המבקשים, שמירת כשירות מבצעית ומיגון כלי הנשק בבית המחזיק):
1. ידועים מקרים רבים שבהם אזרח אחד או יותר מאחד, חמוש בנשקו האישי מנע מעשה פשע, או טרור, או שבלם אותם באיבם ומנע את החמרתם. די לציין את "פיגועי הטרקטורים" בירושלים, הריגת מחבל ברחוב יפו בירושלים ע"י מאבטח אזרחי ושוטר שלא בתפקיד, וכדומה. כאן המקום לציין כי עפ"י מחקר1 שנערך ע"י ד"ר שלמה שפירא, סגן ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת "בר אילן", התגלה כי ביותר מ 70% מפיגועי הטרור בהם היו מעורבים אזרחים חמושים, תרמו האזרחים תרומה מכרעת לנטרולו של התוקף ועצירת מסע ההרג.
2. אזרחים רבים המגיעים לשטחים שמעבר לקו הירוק, לצורך עסקים או ביקור קרובי משפחה, נמצאים במצב בו הם נטולי הגנה במקרה של אירוע טרור. מצב זה ייפתר באם תהיה להם הזכות לשאת נשק.
3. ביטול האישור לתכשיטנים לשאת נשק, העלה את מספר מקרי השוד של סוחרים אלה, שהפכו "למטרות קלות" לשודדים.
4. הרחבת מעגל בעלי הרישיונות, תוך דרישה להעלאת רמת הירי שלהם, תשפר גם את כישוריהם כחיילים, בסדיר, בקבע ובמילואים.
5. יהיה בכך משום מסר של הממשלה לעבריינים שהזכות להגנה עצמית היא זכות מוקנית שתיתמך, בעת הצורך, גם ע"י שימוש בנשק.

העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל
מכל הסיבות שנמנו לעיל ולאור הפגיעה המתמשכת במספרם ומעמדם של מחזיקי נשק פרטי בישראל, הוחלט לפני מספר חודשים להקים עמותה, שתאחד תחתיה מגוון של אנשים ועסקים הקשורים לעולם הנשק: בעלי רישיונות פרטיים, יורי ירי מעשי וספורטיבי אחר, בעלי מטווחים, סוחרי נשק וכדומה.
השאיפה שלנו היא להביא לכך שכל מי ששירת שירות חובה ונשא נשק במהלך שירותו, יהיה רשאי להגיש בקשה לנשק פרטי. הוא יצטרך לקבל כמובן את אישורי המשטרה ומשרד הבריאות, כנהוג היום, וגם יצטרך לעמוד במבחן תיאורטי ומבחן כשירות ירי. במידה ולא יעבור את מבחן הכשירות, הוא יצטרך לעבור קורס ירי שבסיומו יתקיים מבחן הכשירות המדובר.
שאר האזרחים יוכלו להגיש בקשה לאחר שיקבלו את אישורי המשטרה ומשרד הבריאות, יעברו קורס ירי ויעמדו במבחן.
לדעתנו, על כל האוחזים בנשק פרטי יהיה לעבור מבחן כשירות שנתי, כשהרעיון הוא שהם יצטרכו להקדיש זמן לאימונים ע"מ לעבור את המבחן הנ"ל. מי שלא יעבור, ייאלץ להפקיד את נשקו אצל סוחר נשק ויצטרך להמשיך ולהתאמן עד למעבר המבחן.
אם תצורף לדרישות ההכשרה הנ"ל גם דרישה לנשיאת נשק על הגוף או אכסונו בכספת, נקבל אוכלוסייה חמושה, אבל מיומנת ובטוחה, שתוכל לסייע לכוחות הביטחון בכך שתגיב במהירות וביעילות לכל אירוע ירי, על רקע טרור או על רקע פלילי.
להערכתנו, העלויות הכרוכות ברכישת נשק ותחמושת, באימונים, בחידוש הרישיון ובשמירה בטוחה על הנשק, יביאו לכך שרק מי שמעוניין באמת ירכוש נשק ולא יהיה מדובר בתופעה נפוצה אצל כלל האוכלוסייה, כפי שרואים בארה"ב, למשל.
המעוניינים להצטרף לעמותה יכולים לעשות זאת דרך האתר שלנו שכתובתו: www.legalwep.co.il

 

מקורות
1. ד"ר שלמה שפירא, כתבה ב-NRG מעריב מתאריך 29.7.2011.
2. דו"חות שנתיים של משטרת ישראל.

אבטחה מהימנות מערכי אבטחה ניהול כללי